1ושותפין לא מצו ממירין אינם יכולים להמיר. אלא אי אמרת אם אתה אומר שהיא לא קניא להו קנויה להם, ואין הם נחשבים בעלים כדי להיקרא שותפים בה — אמורי נמי לימרו להמיר שימירו גם כן, שהרי יורשים הם, ויורש יכול להמיר!2ומשיבים: שאני התם שונה שם, שאף על פי שאמר קרא המקרא: "אם המר ימיר" ויקרא כז, י — וכפל הלשון בא לרבות את היורש, מכל מקום ממה שנאמר הדבר בלשון יחיד למדים שיורש אחד ממיר ואין שנים ממירין.3מתקיף לה מקשה על כך רב יעקב מנהר פקוד: אלא מעתה, גבי אצל פדיון מעשר שני, דכתיב שנאמר בו: "ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו" ויקרא כז, לא — וגם שם נאמר הדבר לרבות את היורש, הכי נמי כך גם כן תאמר: אחד גואל ואין שנים גואלין משום שנאמר בלשון יחיד? והרי לא מצאנו דין כזה במעשר!4ודוחים: שאני שונה מעשר, דגבי אבוהון נמי איתיה שאצל אביהם עצמו גם כן היה יכול להיות בשותפות, ואילו תמורה אינה יכולה להיעשות כלל על ידי שותפים.5אמר ליה לו רב אסי לרב אשי: ומינה וממנה מהלכה זו עצמה, שיורש אחד ממיר ולא שנים, אתה יכול להגיע למסקנה הפוכה, שהבהמה שהקדיש האב לקרבן קנויה ליורשים. שכן אי אמרת בשלמא קניא להו נניח אם אתה אומר שהיא קנויה להם, היינו דחד מיהא מימר זו הסיבה שיורש אחד על כל פנים ממיר. אלא אי אמרת לא קניא להו אם אתה אומר שאינה קנויה להם, היכי כיצד הוא מימר?6והאמר והרי אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן לענין המפרישים מממונם עבור חובת חבריהם: המקדיש בהמה משלו כדי שיתכפר בה חבירו, ונפל בה מום, אם הוא רוצה לפדותה הוא מוסיף על מחירה חומש חמישית, כדין כל בעל חפץ שפודה את מה שהקדיש, אבל לא מי שעבורו הקדיש בהמה זו. ומצד אחר, מתכפר כלומר, מי שבשבילו נועד הקרבן — הוא עושה תמורה. ועוד: התורם המפריש תרומה לכהן מתבואתו שלו על תבואתו של חבירו כדי לפוטרו מחובת הפרשה זו — טובת הנאה כל ההנאות הבאות לו מחמת נתינה זו — שלו היא, של נותן התרומה, ולא של בעל התבואה. וממה שאמרו שדווקא המתכפר עושה תמורה, משמע שהקרבן שהפריש האב קנוי ליורשים ומכפר עליהם, שהרי יורש עושה תמורה!7השיב לו רב אשי: מקיבעא לא מכפרא מקביעות, אין בהמה שהקדיש האב מכפרת על היורשים, שלא לשם כך הוקדשה, ואינה נחשבת קרבנם. ולכן יכולים שני היורשים להביא מנחה של אביהם, כמבואר לעיל. אבל מקופיא מלמעלה, דרך אגב מכפרא מכפרת על היורשים, ומכח אותה כפרה מסויימת יש ליורש אפשרות להמיר.8א במשנה נאמר כי זבחים שנשחטו שלא לשמם — לא עלו לבעלים לשם חובתם, וצריכים הם להביא קרבן אחר לשם כך. איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: האם אותם זבחים שנשחטו שלא לשמם כיפרו על מה שבאו לכפר או לא כיפרו?9אמר רב ששת בריה בנו של רב אידי: מסתברא מסתבר לומר שלא כיפרו, דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך כיפרו, אם כן, קרבן שני למה הוא בא?10ודוחים את ההוכחה: ואלא מאי מה אתה אומר, שלא כיפרו? אם כן, קרבן ראשון למה הוא קרב?11אמר רב אשי: רב שישא בריה בנו של רב אידי הכי קא קשיא ליה כך היה קשה לו: אי אמרת בשלמא נניח אם אתה אומר שלא כיפרו, מכל מקום שלא לשמו מכח לשמו קאתי בא, שכיוון שהוקדש מתחילה כראוי לשמו ולא נפסל — יש להקריב אותו. ולפיכך, שני למה הוא בא — לכפר. אלא אי אמרת אם אומר אתה שראשונים כיפרו, שני למה הוא בא?12ב ועוד איבעיא להו נשאלה להם שאלה אחרת, כללית: המביא קרבן עולה, שמכפר על ביטול מצוות עשה, האם גם על מצות עשה שלאחר הפרשה של הקרבן מכפרא מכפרת עולה זו, או לא מכפרא מכפרת?13והצדדים בשאלה זו: מי אמרינן האם אנו אומרים מידי דהוה כמו שהוא הדבר בחטאת: מה חטאת, על החטא שעשה קודם הפרשה — אין כן היא מכפרת, שלאחר הפרשה — לא, אף הכא נמי כאן גם כן בעולה, על עבירה שקודם הפרשה — אין כן, לאחר הפרשה — לא.14או דלמא לא דמיא שמא אינה דומה לחטאת, שחטאת, על כל חטא וחטא בעי לאיתויי חדא חטאת צריך להביא חטאת אחת, והכא וכאן בקרבן עולה, כיון שגם במקרה דאיכא שיש כמה מצוות עשה גביה אצלו מכפרא מכפרת עליהן עולה אחת, נאמר כי על עשה שלאחר הפרשה נמי מכפרא גם כן מכפרת?15ומציעים, תא שמע בוא ושמע ראיה ממדרש ההלכה על הפסוק: "וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו" ויקרא א, ד, ויש לתמוה: וכי סמיכה מכפרת? והלא אין כפרה אלא בדם, שנאמר: "כי הדם הוא בנפש יכפר" ויקרא יז, יא! אלא מה תלמוד לומר "וסמך... ונרצה לכפר"? לומר שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה כלומר, זלזל בה ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כלומר, נחשב לו הדבר כאילו לא כיפר, ובכל זאת כיפר לו קרבן עולה זה.16מאי לאו האם לא צריך להבין כך, שכיפר כוונתו שכיפר על מצות עשה שביטלה קודם הפרשה, לא כיפר — על ביטול עשה של הסמיכה עצמה. וטעם הדבר, משום דהוה ליה שהרי הוא עשה שלאחר הפרשה?17אמר רבא: ביטול עשה של סמיכה קאמרת אומר אתה? מזה אין להביא ראיה לשאר מצוות עשה שלאחר הפרשה, שכן שאני התם שונה שם, שגם לאחר ההפרשה, כל כמה דלא שחיט שאינו שוחט אותו — ב"עמוד וסמוך" קאי הוא עומד, שהמצוה לסמוך עדיין חלה עליו ולא ביטל אותה, אימת קא הוי מתי הוא נעשה ביטול מצות עשה? לאחר שחיטה, ששוב אינו יכול לסמוך. ובעשה שעבר עליו לאחר שחיטה לא קא מיבעיא לן נשאלה לנו שאלה זו, שעליו בוודאי אין העולה מכפרת.18אמר ליה לו רב הונא בר יהודה לרבא: אימא אמור והסבר את הברייתא כך: מה שאמרו כיפר כוונתו כיפר גברא האיש שהתכפר לו חטאו בהקרבת הקרבן.19מה שאמרו לא כיפר — קמי שמיא כלפי שמים כלומר, שלא עשה מצוה שלימה, להיות מרוצה בה להקדוש ברוך הוא!20מי האם לא תנן שנינו כיוצא בזה לגבי טהרת המצורע: "והנותר בשמן אשר על כף הכהן... יתן על ראש המיטהר לכפר עליו לפני ה'"ראה ויקרא יד, יח ושם כט, לומר שאם נתן על ראשו של המיטהר — כיפר, ואם לא נתן — לא כיפר, אלו דברי ר' עקיבא. ר' יוחנן בן נורי אומר: מתנות הראש שירי מצוה הן, ולכן בין ניתן בין שלא ניתן — כיפר, אלא שאם לא נתן — מעלין עליו מחשיבים לו כאילו לא כיפר.21ונברר מאי מה פירוש "כאילו לא כיפר"? אילימא דמבעי לאיתויי קרבן אחרינא אם תאמר שהוא צריך להביא קרבן אחר, האמרת הרי אמרת: בין ניתן בין לא ניתן כיפר! אלא זו הכוונה: כיפר — גברא האיש ויצא ידי חובה, לא כיפר — קמי שמיא כלפי שמים. ולפי זה הכא נמי כאן גם כן, לענין סמיכה, יש לפרש כיפר ולא כיפר באותה משמעות!22ודוחים: להיפך, התם נמי שם גם כן צריך לפרש כמו לענין סמיכה: אם לא נתן על הראש כיפר — לענין מתן בהונות, אבל לא כיפר — לענין מתנות הראש. ושבים לדון בשאלה האם קרבן עולה מכפר על עשה שלאחר ההפרשה.23ומציעים, תא שמע בוא ושמע ראיה ממה ששנינו, ר' שמעון אומר: כבשי עצרת למה הן באין?24ולפני שמביאים את המשך הדברים, תוהים על עצם השאלה: כבשי עצרת הרי שלמים נינהו הם, ובאים כחלק מקרבן שני הלחם של עצרת! אלא יש לגרוס כך: שעירי חטאת של עצרת למה הן באין?25על טומאת מקדש וקדשיו, שאירעה טומאה במקדש או בקדשים בלי שנודע הדבר.26ואולם יש לשאול: לאחר שנזרק דמו של שעיר ראשון וכיפר על טומאה זו, שני למה קרב? על טומאה שאורעה בין זה לזה, שאם אירע עניין של טומאה כזו לאחר הקרבת השעיר הראשון, מכפר השעיר השני עליה. אמור מעתה, ראויין היו ישראל להקריב קרבנותיהן בכל עת ובכל שעה שמא חטאו בינתיים, אלא שחיסך הכתוב עליהם, ולא חייבם להקריב קרבנות כל הזמן.27ולענייננו: והא הכא והרי כאן שאירעה טומאה בין זה לזה, והשני מכפר, מדובר בכפרה על ביטול מצות עשה שבהרחקה מן הטומאה שנעשה לאחר הפרשה, שהרי כבר הופרשו שני השעירים קודם לכן, וקא מכפרא והיא מכפרת!28ודוחים: אי דאפרשינהו אם מדובר שהפרישו אותם את שני השעירים בבת אחת — הכי נמי כך גם כן אכן יש מכאן ראיה. ואולם הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים? דאפרשינהו שהפרישו אותם לא יחד, אלא בזה אחר זה, ור' שמעון מדבר על טומאה שאירעה בין הפרשת שעיר ראשון לבין הפרשת השעיר השני.29ומקשים: וליקו ולימא ליה לקרא והאם יכולים אנו לעמוד ולומר לו לַכָּתוּב דכי כתיבא שכאשר נכתב המקרא, כשהופרשו בזה אחר זה דווקא כתיבא הוא כתוב?!30אמר רב פפא תירוץ אחר: קרבנות צבור קאמרת אומר אתה להביא ראיה? שאני שונים קרבנות צבור, שלב בית דין מתנה עליהן והם מחליטים שהפרשת השעיר השני לשם קרבן זה לא תחול עליו אלא רק סמוך להקרבתו, ומשום כך הוא מכפר על טומאה שאירעה עד אותה שעה. והוא כדברי רב יהודה אמר שמואל, שאמר רב יהודה אמר שמואל: קרבנות צבור, סכין מושכתן למה שהן כלומר, בתוך מעשה השחיטה עצמו הם נקבעים לכל קרבן שהם צריכים לו. אבל אין להוכיח מכאן לעולת יחיד, שתכפר גם על עשה שלאחר הפרשה.31אמר ליה לו רב יוסף בריה בנו של רב שמואל לרב פפא: ומי אית ליה והאם יש לו, האם מקבל ר' שמעון את הסברה שלב בית דין מתנה עליהן, שאתה מסביר כך את דבריו? האמר הרי אמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן: תמידין כבשים שהופרשו לשם קרבן תמיד, שלא הוצרכו לצבור, ונשארו איפוא קרבנות תמימים בלא מום שאין להם שימוש,
